שיתוק עצב הפנים (פציאליס)

שיתוק עצב הפנים, פציאליס

שנקרא גם שיתוק על שם בל הינו מחלה שכיחה יחסית הפוגעת באופן שווה בשני המינים, גזעים וגילאים,

אם כי ניתן להוסיף שישנה עלייה בשכיחות הופעתה בגילאי 15-45,

אצל נשים בשליש האחרון של הריון ואצל חולי סכרת. המחלה מופיעה בכ- 13-34 מקרים לכל 100 אלף איש בשנה, במיוחד על עונת החורף.

שיתוק על שם בל נקרא על שמו של דר' צ'ארלס בל, שהיה הראשון לתאר את המצב בשנת 1829, במפגש של החברה המלכותית של לונדון.

פציאליס הינו מצב של פגיעה בעצב היוצא מהמוח, עובר בגולגולת ומגיע לשרירי הפנים,

ואחראי על תנועתם. שיתוק העצב גורם לצד אחד של הפנים לצנוח או להפוך לנוקשה,

וייתכן שהמטופל יתקשה לחייך או לעצום את העין בצד הפגוע.

ברוב המקרים השיתוק הינו זמני והתסמינים בדרך כלל חולפים לאחר מספר שבועות.

עצב הפנים (facial nerve) הוא עצב הגולגולת השביעי (מתוך 12 עצבי גולגולת).

הוא אחראי לעצבוב של שרירי הפנים, לתחושת הטעם בשני השלישים הקדמיים של הלשון,

לתחושת המגע בתעלת האוזן החיצונית ולעצבוב של בלוטות הרוק ושל בלוטות הדמעות.

הפציאליס מתרחש לרוב מסיבה לא ידועה, אידיופתית בכ־50% מהמקרים.

הסיבה לפחות בחלק מהמקרים היא כנראה אקטיבציה של נגיף ההרפס, אך התיאוריה הזאת עדיין לא הוכחה.

במקרים אחרים הסיבה היא זיהום בהרפס זוסטר, חבלה או גידול.

זיהומים שונים כמו HIV ומחלת ליים, מחלות דלקתיות כמו סרקואידוזיס, מחלת שיגורן ותסמונת גיליאן-ברה.

פגיעה בעצם הגולגולת שבתוכה עובר העצב או כתוצאה מפגיעה בעצב במהלך ניתוח יכולה גם היא לגרום לפציאליס.

ישנם מספר סוגים של שיתוק עצב הפנים-

שיתוק פריפרי – פגיעה ישירה בעצב הפנים. התוצאה של שיתוק מסוג זה היא שכל שרירי ההבעה במחצית הפנים בצד הפגוע משותקים, כולל אזור העיניים והגבות.

שיתוק מרכזי – כשהנזק לעצב הוא בחלקו הפנימי התוך־גולגלתי,

במערכת העצבים המרכזית ואז השיתוק מתבטא באזור התחתון של הפנים,

בצד הנגדי למקום שבו נגרם הנזק המוחי.

התסמינים של פציאליס יכולים להתפתח שבוע עד שבועיים לאחר שאדם חווה צינון,

דלקת עיניים או אוזניים המופיעים בצורה פתאומית ומתבטא ע׳י צניחה של אחד בפנים וחוסר יכולת לסגור או לפתוח את העין בצד המשותק.

שיתוק על שם בל כולל מספר תסמינים נוספים, כגון; יובש פה ועיניים, ריור, קושי לשתות ולאכול,

התכווצויות שרירים וחולשה בפנים, גירוי העין בצד הפגוע, כאבי ראש,

רגישות לצלילים וחוסר יכולת הפעלת הבעות פנים, תחושה של נימול בחלק מאזורי הפנים,

דיבור לא ברור, קושי בלעיסה ובבליעה ופגיעה בחוש הטעם, שינוי בכמות הדמעות והרוק,

רגישות לקור, לחום ולריח, כאב או אי נוחות באזור הלסת ומאחורי האוזן, צלצול באוזן אחת או בשתיהן.

לצד הלקויות התפקודיות מתמודדים מי שסובלים מפציאליס גם עם חוסר נוחות ומבוכה שנובעים מכך שהפנים הופכים לא-סימטריים.

האבחנה של שיתוק עצב הפנים נעשית על פי הסימנים הקליניים האופייניים למחלה ויבוצעו בדיקות לשלילת אבחנות אחרות,

שיכולות להיות בעלות מאפיינים דומים ובראש ובראשונה שבץ מוחי, בדיקות נוירולוגיות,

בדיקת אף־אוזן־גרון וכן בדיקה ע׳יי רופא עיניים היות ולפגיעה בשריר הפנים יכולות להיות השלכות על תפקוד העיניים והראייה.

ההתערבות הרפואית הראשונית היא לשם החשת הריפוי של השיתוק.

חשוב לאבחן את הסיבה לשיתוק ולטפל בהתאם. הטיפול בפציאליס משתנה בהתאם לסוג הפציאליס הספציפי והסיבה להופעתו.

גורם משמעותי בטיפול הוא הגנה על העיניים ומניעת התייבשות של הקרנית באמצעות תחליפי דמעות.

במקרים הקשים או במקרים שבהם יש הוכחה לזיהום מנגיף ההרפס מקובל לתת טיפול משולב של סטרואידים ושל תרופה אנטי נגיפית.

במידת הצורך ניתן לטפל בפציאליס באמצעות תרופות שונות וניתוחים,

פיזיותרפיה וטיפול קלינאות תקשורת ע׳מ לתרגל הפעלת שרירי הפנים,

עיסוי השרירים, שיפור יכולת לעיסה, בליעה ודיבור שנפגעו וכן ניתן לשלב גם טיפול ברפואה משלימה-

רפואה סינית ובמיוחד דיקור סיני (אקופונקטורה) בידי מדקר מוסמך.

על פי הרפואה הסינית גורסת פציאליס נגרם בשל פגיעה בזרימת דם לפנים וכתוצאה מכך חשיפה לרוח וקור.
סיבה נוספת היא לחץ נפשי ומערכת חיסונית חלשה.
הרפואה הסינית מסבירה את הפגיעה בעצב הפנים בחסימה אנרגטית בזרימת אנרגיה החיים (צ'י) ודם לפנים.

חולים שאצלם שיתוק הפנים נמשך חודשים ארוכים ללא שיפור עשויים להזדקק לניתוחים הבאים:

שיקום מנח העפעף העליון ו/או התחתון, שיקום מנח הגבה,

טיפול בעיוותים על רקע החלמה של עצב הפנים, שיקום הלחי וזווית הפה.

סיכויי ההחלמה משיתוק אידיופתי של עצב הפנים הם טובים,

במיוחד כאשר הטיפול הדרוש מתבצע באופן מידי ומרהית המטופלים צפויים להחלים בתוך חודשים ספורים.